×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר ט״זתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת קרח} וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן⁠־יִצְהָ֥ר בֶּן⁠־קְהָ֖ת בֶּן⁠־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן⁠־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי⁠־שֵֽׁם׃ (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב⁠־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל⁠־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל⁠־קְהַ֥ל יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל⁠־פָּנָֽיו׃ (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל⁠־קֹ֜רַח וְאֶֽל⁠־כׇּל⁠־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֶת⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֛וֹ וְאֶת⁠־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר⁠־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃ (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ⁠־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכׇל⁠־עֲדָתֽוֹ׃ (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן ׀ קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר⁠־יִבְחַ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב⁠־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל⁠־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ⁠־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ט) הַמְעַ֣טא מִכֶּ֗ם כִּֽי⁠־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת⁠־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אַחֶ֥יךָ בְנֵי⁠־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם⁠־כְּהֻנָּֽה׃ (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכׇל⁠־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְאַהֲרֹ֣ן מַה⁠־ה֔וּא כִּ֥י [תַלִּ֖ינוּ] (תלונו) עָלָֽיו׃ (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (יג) הַמְעַ֗טב כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי⁠־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם⁠־הִשְׂתָּרֵֽר׃ (יד) {שני} אַ֡ף לֹ֣א אֶל⁠־אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן⁠־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אַל⁠־תֵּ֖פֶן אֶל⁠־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת⁠־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ (טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכׇל⁠־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר׃ (יז) וּקְח֣וּ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ׃ (יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃ (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל⁠־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־כׇּל⁠־הָעֵדָֽה׃ (כ) {שלישי} גוַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥הד אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע׃ (כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל⁠־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל⁠־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל⁠־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף׃ (כג)  הוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל⁠־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן⁠־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם׃ (כה) וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל⁠־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל⁠־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל⁠־תִּגְּע֖וּ בְּכׇל⁠־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן⁠־תִּסָּפ֖וּ בְּכׇל⁠־חַטֹּאתָֽם׃ (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רַחו דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אׇֽהֳלֵיהֶ֔םז וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם׃ (כח) וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כׇּל⁠־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי⁠־לֹ֖א מִלִּבִּֽי׃ (כט) אִם⁠־כְּמ֤וֹת כׇּל⁠־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כׇּל⁠־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי׃ (ל) וְאִם⁠־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת⁠־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (לא) וַֽיְהִי֙ח כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם׃ (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת⁠־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת⁠־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כׇּל⁠־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כׇּל⁠־הָרְכֽוּשׁט׃ (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכׇל⁠־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל׃ (לד) וְכׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן⁠־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃ (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הַמְעַ֣ט =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <הֽמעט? אין מתג בה"א וגם בשני [פס' י"ג]>
• דפוסים וקורן=הַֽמְעַ֣ט (בגעיה)
ב הַמְעַ֗ט =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <הֽמעט? אין מתג בה"א [פס' ט] וגם בשני [כאן]>
• דפוסים וקורן=הַֽמְעַ֗ט
ג ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ד וַאֲכַלֶּ֥ה =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַאַכַלֶּ֥ה (חסרות נקודות החטף באות אל"ף)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
ה ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ו מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רַח =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רֶח (סגול באות קו"ף)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
ז אׇֽהֳלֵיהֶ֔ם ל=אָֽהֳלֵיהֶ֔ם בגעיה ימנית
ח וַֽיְהִי֙ =ב,ק3,ו ושיטת-א (געיה)
• ל,ש,ש1=וַיְהִי֙ (אין געיה)
ט כׇּל⁠־הָרְכֽוּשׁ =ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל,ב=כׇּל⁠־הָרֲכֽוּשׁ (חטף)
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
קרח (א) ⁠״שלח לך״ היא פרשת המרד בה׳; ״קרח״ היא פרשת המרד במשה. ויקח קרח – ללא מושא. כיוצא בו: ״וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב⁠־לוֹ בְחַיָּיו אֶת⁠־מַצֶּבֶת״ וגו׳ (שמואל ב יח, יח). מבחינה דקדוקית, כל הפעולה המתוארת לאחר מכן היא המושא של ה״לקיחה״. מבחינה הגיונית, ה״לקיחה״ מתארת את התנהגותו הבלתי ראויה של אדם הפועל לטובת עצמו. אבשלום נטל לעצמו את הזכות, והייתה לו החוצפה, להציב לעצמו מצבת⁠־זיכרון בחייו. קרח נטל לעצמו את הזכות, והייתה לו החוצפה, להוכיח את משה ואהרן בנוגע למעמדם באומה. ומכיוון שהכתוב משתמש בלשון ״לקיחה״, הרי הוא מציין בנוסף, שפניות אנוכיות הביאו את קרח למעשיו; הוא פעל לטובת עצמו, והאופן שבו הציג עצמו כמייצג את ענייני הכלל לא היה אלא אחיזת עיניים והעמדת פנים. (ב) ויקמו לפני משה – נראה שהסדר שבו מוצגים המורדים בסיפור, מורה על מידת מעורבותם במרד. קרח היה היוזם והמסית למרד, לפיכך: ״ויקח קרח״. דתן, אבירם ואון הצטרפו אליו כמסיתים נוספים. ארבעה אלה קמו לפני משה (״ויקמו״ וגו׳) לאחר שקנו את לבם של עוד חמישים ומאתיים איש מקרב העם, אשר תמכו בהם כאספסוף מרדני (״ויקהלו על״ וגו׳). (ג) ויקהלו וגו׳ ויאמרו וגו׳ – קרח, דתן ואבירם קמו לפני משה, ולאחר שהחמישים ומאתיים איש, שהוסתו על ידם לתמוך בטענותיהם ובדרישותיהם, נאספו בהמוניהם, אמרו קרח וחבריו, תוך טענה שהם המדברים מטעם הציבור: ״רב לכם״ וגו׳. תיבת ״כי״ מורה שההכרזה ״כל העדה״ וגו׳ מנמקת את הטענה הקודמת ״רב לכם״. אולם השאלה הבאה לאחריה [״ומדוע תתנשאו על קהל ה׳⁠ ⁠״] אינה מנומקת על ידי התיבות שקדמו לה, מאחר שאינה קשורה אליהן בלשון ״מדוע״; אלא היא שאלה חדשה, שהתווספה לקודמתה בלשון ״ומדוע״. נראה אפוא שהם קמו על משה בשתי טענות או ליתר דיוק בטענה ובתוכחה. תחילה הם טענו: ״כל העדה״ וגו׳, ולפיכך ״רב לכם״. ״כל העדה״ – לא רק ככלל (״כֻּלָּהּ״), אלא ״כֻּלָּם״, על כל חבריה הפרטיים – ״כולם קדושים, ובתוכם ה׳⁠ ⁠״: כל אחד ואחד משישים ריבוא בני העדה הוא קדוש ולכן קרוב אל ה׳. לפיכך, אין צורך בכהן כדי לבטא בשם הפרט את מחשבותיו ורגשותיו ולקרבם אל ה׳ בקרבן. ה׳ הבטיח להשרות שכינתו על שישים ריבוא אלה, ולא על יחיד כל שהוא; ולכן אינו זקוק לנביא כדי למסור את דבריו לשישים ריבוא אלה. לפיכך ״רב לכם״; כולם קרובים לה׳, וה׳ קרוב לכולם, ואין צורך לא באהרן ולא במשה. נמצא שכל מעמדם של משה ואהרן הוא התנשאות עזת פנים המיוסדת על שקר. יתירה מכך, גם אם היה הדבר נכון, שיש צורך ביחיד העומד בראש העדה ומייצגה, מדוע דווקא אהרן ומשה? מדוע לא תינתן לעם הזכות לבחור את נציגיו שלו? מה מצדיק את אהרן ומשה להעמיד עצמם בראש האומה? (ד) וישמע משה וגו׳ – משה שמע, או ליתר דיוק, הבין את מה שהביא לתביעות ולהאשמות שהוטחו בו, ואת מטרתן. הייתה זו כפירה ביסוד האלוקי של שליחותו. אילו הגיעו לדעה זו על ידי חשיבה מוטעית, היה ניתן להעמידם על טעותם ולתקנם. אך הם הגיעו אליה מתוך קנאה ורדיפת הכבוד. על ידי העמדת פנים של ייצוג טובת הציבור, הם ביקשו לתת סיפוק לשאיפותיהם האנוכיות, ולשם כך השתמשו בפלפולי סרק מחוכמים המחניפים לאהבתו העצמית של העם. בדרך זו הם ביקשו לנשל את משה ואהרן ממעמדם. הנחות היסוד למרדו של קרח הן שקריות, ומסקנותיהן – כפי השימוש שנעשה בהן במצב הנידון – שקריות לא פחות. ״כל העדה כולם״ אינם ״קדושים״ כבר עתה. הם ״אנשי קדש״ (שמות כב, ל; עיין פירוש שם), אנשים בעלי ייעוד קדוש. ״קדשים תהיו״ (ויקרא יט, ב; עיין פירוש שם) – ייעודם הוא להיות קדוש, ועל ידי עצם ייעוד זה הם ״קדשים לאלקיהם״ (שם טו, מ), עם קדוש לה׳ (עיין דברים ז, ו ועוד). הם אנשים מקודשים לה׳, עם מקודש לה׳, ובכל רמ״ח איבריהם ושס״ה גידיהם, כיחידים וכעם, הם קנויים לה׳ לבדו; אך עדיין אינם ״קדושים״. אלא תפקידם הוא לעלות ולרומם עצמם ללא הרף אל ייעודם הקדוש. אַל להם לבלבל מציאות עם ייעוד, ולדמות בנפשם שהם כבר קדושים משום שהוקדשו לייעוד קדוש. אלא ייעודם הקדוש צריך תמיד להיות לנגד עיניהם, כמטרה רחוקה שאליה הם שואפים. ועל מנת שכל זה יתממש, הוקם בקרבם המקדש, הכולל בתוכו את העדות שניתנה להם מאת ה׳, והמעניק לייעודם הקדוש את ייצוגו הסמלי האידיאלי. זהו הטעם שלא ראוי שתהיה לכל אחד גישה בלתי מוגבלת למקדש. אפילו אהרן יכול להתקרב רק בציוויו המפורש של ה׳, וגם אז לא כאדם פרטי, אלא רק כשהוא לבוש בבגדים המסמלים את עבודתו. דווקא משום כך, נאמר לעם ולכהנים: ״והזר הקרב יומת״, כדי שלא ימירו את המציאות בייעוד, ובכך יטלו מהמקדש את נשמתו ויבטלו לחלוטין את השפעתו המאירה. כל חלוקת העם למעמדות – כהנים, לויים, ישראלים – עִם המקדש התָחום והמגודר בתווך, היא ביטוי לקריאה: ״קדושים תהיו״, אך עדיין לא הגעתם ל״קדושים אתם״! יתירה מכך, אף אם היה נכון שכבר ״כולם קדושים״ ושבמציאות ״בתוכם ה׳⁠ ⁠״ – גם אז היה הדין עם קרח וחבריו רק אם מתן התורה כבר נשלם, והאומה הגיעה כבר אל המנוחה ואל הנחלה. ואכן, אילו כל התורה כולה כבר ניתנה עד תומה, כך שכבר נהג הכלל ״לא בשמים היא״ (דברים ל, יב; בבא מציעא נט:), הרי שמכאן ואילך הייתה התורה מחכה רק להתממשותה על ידי האומה. ואילו גם מצב האומה כבר הגיע למקום בו היה צריך להיות, כך שתפקידה היחיד של האומה היה לממש את התורה, הרי שבאופן זה, ולצורך כך האומה עצמה הייתה ממנה מקרבה את הטובים והמוכשרים ביותר להנהיג את העדה ולדאוג לענייניה. למעשה, כבר התרחש דבר דומה למינוי זה בעת המרד, שכן לאומה כבר היו ״נשיאי עדה קראי מועד״, אשר חמישים ומאתיים המורדים היוו דוגמאות חיות להם (פסוק ב). נמצא – ראוי לציין דרך אגב – שעצם הופעתם סתרה את החלק הראשון של האשמתם [״כי כל העדה כלם קדושים״], שכן הם עצמם היוו הוכחה ברורה לצורך בנציגים אנשי מופת, אפילו בתחומים שבהם שוויון הכל אינו מוטל בספק. אך כשמדובר בעניינים שלא יצאו מתוך העם או נעשו על ידו, שהיוזמה אליהם אינה טמונה בעם או בכל תחום אנושי שהוא, עניינים שאינם נובעים מתוך העם אלא באים אל העם – בנוגע לדברי ה׳ אל העם, היכן הם האדם או האומה אשר מלאם לבם לשאול, ״מדוע בחר ה׳ בך, רק בך?⁠״ איזה בסיס יכול להיות לעזות הפנים המופנית בכך כלפי ה׳: ״בְּחר בזה ולא באחר להיות שלוחך״? שליח ה׳ האמיתי – ומשה יותר מהכל – ודאי יהיה הראשון להודות שהוא אינו ראוי לתפקיד, והוא יתחנן לה׳ לבחור אדם ראוי, טוב ומוכשר יותר ממנו, כשלוחו. אך אם, חרף מחאותיו, ה׳ שלח אותו ולא אחר, כאדם הראוי והמוכשר ביותר לשאת את דברו, מי יעז לבוא לפניו ולשאול אותו: ״מדוע תתנשא על קהל ה׳⁠ ⁠״?! טענת ״תתנשאו״ מהווה כפירה בכך שה׳ שלחו; היא מרמזת שמשה בדאי ושליחותו שקר. ולפיכך: וישמע משה ויפל על פניו – אמיתוּתה של עובדה ניתנת להוכחה רק על ידי עובדה אחרת, אך לא מצד ההיגיון. היגיון יכול לקבוע שעובדה מתקבלת על הדעת או שהיא נחוצה, אך לעולם אינו יכול להוכיח שהעובדה היא אמת. הראיה על אמיתות דברי השליח יכולה לבוא רק ממי ששלחוֹ, וכך גם הראיה על מהימנות שליחות משה יכולה לבוא רק מה׳ עצמו. משום כך, משה אינו אומר דבר לסתור את טענותיו של קרח. אם לא יכשר בעיני ה׳ להוכיח מחדש את אמיתות שליחות משה, נמצא ששליחותו אכן הגיעה לקִצה – ״ויפל משה על פניו״. מהמשך הדברים נראה, שקנאת קרח התעוררה בעיקר על ידי מעמד הכהונה של אהרן, והוא ביקש לערער את תוקף דבריו של משה רק כדי לשים קץ למעמד זכויות היתר של אהרן הנתמך על ידיהן. אף על פי כן, לא היה אהרן פעיל במשך כל האירוע הזה. רק לבקשת משה הסכים לקבל את המשרה והכבוד; וגם לגביו, המשרה והכבוד לא היו עניין אישי. הוא לא ישלוף חרבו להגן עליהם ולא יבזבז מילה עבורם. הדבר היה תלוי במהימנות שליחות אחיו, ועל ה׳ לבדו היה מוטל להוכיח לעם מהימנות זו פעם נוספת. (ה) וידבר וגו׳ בקר וגו׳ – ״בקר״: לא מחר, אלא בבוקר; הווי אומר, יש להניח ליום ולילה לחלוף. מאחר שהמחלוקת תוכרע על ידי אובדן המורדים, יש לתת להם זמן להתיישב בדעתם, בפרט בשקט ובבדידות של הלילה, שעה שכל אחד נמצא בחברת משפחתו וחופשי להתייחד עם עצמו, וכך הוא מרוחק מהשפעתם של חברים מסיתים. במקביל, רצה משה לנצל זמן זה כדי להוכיח ולהזהיר את אלה שהלכו שולל, כפי שנראה בהמשך. ואכן ברגע הגורלי של ההכרעה, און בן פלת לא היה שם, שכן לפי קבלת חז״ל אשתו מנעה ממנו להמשיך ליטול חלק במרד (במדבר רבה יח, כ). כמו כן, ברגע ההכרעה חזרו בני קרח למוטב, וכך ניצלו מן הגורל שנגזר על אביהם (ילקוט שמעוני, קרח תשנב). וידע ה׳ את אשר לו – ה׳ יודיע מיהו שלו – הווי אומר, מי הוא המכשיר שבידו, שלוחו ומשרתו; הן אלה סגולותיו של משה. ואת הקדוש והקריב אליו – מי הוא זה, שאף אם אינו קדוש באופן מוחלט, הוא עדיין ״הקדוש״ [בה״א הידיעה] – הווי אומר, הוא כל כך קדוש עד שה׳ מעניק לו את הזכות להתקרב אליו כנציג העם; הן אלה סגולותיו של אהרן. סגולותיו של משה מפריכות את המסקנה הכוזבת היוצאת מההנחה האמתית ש״בתוכם ה׳⁠ ⁠״; וסגולותיו של אהרן מפריכות את המסקנה הכוזבת היוצאת מההנחה הכוזבת ש״כל העדה כלם קדשים״. ואת אשר יבחר בו יקריב אליו מבאר את האופן בו תתגלה הכרעת ה׳. ה׳ יבחר ויציין את האחד שזכאי להתקרב אליו, ובכך יוכרע כל העניין בכל בחינותיו. יוכרע אם כל אחד, או רק אחד שיועד לכך על ידי ה׳, רשאי להתקרב ככהן אל ה׳; בה בעת יוכרע גם מי הוא האיש הנבחר. ואם יתברר שמשה כבר הודיע קודם לכן בשם ה׳, שאדם זה נבחר לכהונה, הרי שגם שליחות משה תתאמת. ההכרעה תתגלה בדרך זו: הנבחר יהיה אותו אחד שה׳ מאפשר לו להתקרב אליו, שה׳ סובל את התקרבותו. הווי אומר, שה׳ לא יסבול את התקרבותו של מי שלא נבחר. האזהרה המשתמעת מכאן היא, שאם יתגלה שהם נדחו, עלול גילוי זה להביא עליהם אסון. (ו-ז) זאת עשו קחו לכם מחתות וגו׳ – משה ירד לסוף דעתו של קרח. מה שהביאו לידי מרד לא היה אלא הקנאה הבוערת בלבו; שכן הוא קינא במשפחת אהרן, אשר הועדף על פני שאר משפחות הלויים וזכה בכבוד הכהונה. לכן ביקש לבטל את מעמדו המיוחד של אהרן, על מנת להעבירו אליו ואל צאצאיו באמצעות בחירת העם. לשם כך הוא טען שכולם זכאים במידה שווה לכבוד זה, והעמיד טענה זו כסיבה למרידתו. לשם אותה מטרה הוא גם העלה את החשד שמעמדו המיוחד של אהרן לא נקבע על פי ה׳. ובכן, כן יהיה! אם הם משוכנעים באמת בצדקת טענותיהם, יעזו נא להעמיד אותן למבחן, על ידי שיעשו לפני ה׳ עבודה המותרת רק לכהן גדול. עבודתו הנעלה ביותר של הכהן הגדול היא הקטרת הקטורת, הביטוי הסמלי להתמסרות עילאית מוחלטת לרצון ה׳, ושקיעות גמורה בעשיית נחת רוח לפניו. על פי טענתם שהם ראויים לכהונה, יגשו נא אל ה׳ וימסרו עצמם להכרעתו. אולם משה מזהירם: במעשיכם כרוכה התנשאות שיש בה סכנה גדולה. האזהרה היא לא רק לשאר השבטים המיוצגים על ידי החמישים ומאתיים איש, אלא גם ללויים, אשר מעמדם כבר קירב אותם למקדש, ואשר קרח ביקש להיחשב כנציגם. לפיכך: ״רב לכם בני לוי!⁠״ (ח-יא) ויאמר משה אל קרח וגו׳ – בפנייתו הראשונה אליהם כבר הזהיר משה את קרח ואת כל עדתו, שאם יעמדו בתוקף על דעתם וימסרו עצמם להכרעת ה׳, תהיינה לכך תוצאות חמורות. לכן הוא אינו נמנע עתה מלנסות לדבר על לבם דברים של טעם, והוא עושה זאת בשארית היום. ויאמר – לא ״וידבר״ כבפסוק ה: הוא פונה אליהם בשפה רכה, כדי לפייסם. מכיוון שמשה ניגש אל קרח ואל דתן ואבירם בנפרד, נראה שהמרד נתהווה משתי קבוצות בעלות שתי מטרות שונות. אף על פי שהיו מאוחדים במחלוקת על משה ואהרן, הייתה מטרת קרח שונה מזו של דתן ואבירם. קרח, הלוי, קם למען זכויות שבטו, אשר הופרו, כביכול, על ידי העדיפות שניתנה לאהרן. קרח, ה״אביר״ המדומה של שוויון זכויות לכל, מצא קורת רוח מרובה בזכויות היתר שניתנו לו ולשבטו. אילו היה עקבי בשיטתו, היה מוותר עליהן. אך הוא לא הסתפק בזכויות אלה, ובמסווה של שוויון זכויות לכל, רדף גם אחרי כבוד הכהונה. לעומת זאת, דתן ואבירם לא ייחסו חשיבות מיוחדת למשרת הכהונה ולכבודה. כפי שנראה בפסוק יז, הם גם אינם נמנים בין מקריבי הקטורת. רק החמישים ומאתיים איש וקרח ואהרן נזכרים שם במפורש. אולם הדבר עליו התרעמו דתן ואבירם היה מעמדו המדיני של משה, והם הצטרפו לקרח בהנחה שברגע שבו יתערער אמון העם במוצאה האלוקי של שליחות משה, ייהרס גם מעמדו בעם. המעט מכם – האם זה פחות מכם – הווי אומר, האם לדעתכם זה פחות ממה שמגיע לכם? לעבד את עבדת משכן ה׳ ולעמד לפני העדה לשרתם – השווה לעיל ג, ו–ח. ״עבדת משכן ה׳⁠ ⁠״ היא עבודת ההקמה, האחזקה, השמירה וההובלה של המשכן וכליו. בה בעת היא גם עבודה הנעשית בשירות האומה, שבמהלכה הם עומדים ״לפני העדה לשרתם״, לעשות את מה שהוא באמת תפקידה של כלל האומה. במחשבה היהודית, משרה ציבורית מכבדת את בעליה משום שיש בה ״שירות לציבור״. נושא המשרה אינו מושל באחרים, אלא משרת אותם. הוא אינו מקבל על עצמו שררה, אלא עבדות (הוריות י.). כבודו של השירות הציבורי טמון בכך שהיחיד שקוע כל כולו ברעיון הציבור ובמטרותיו, אשר אותם הוא מקדם ברוח הציבור ומנקודת מבטו. לכן וגו׳ – בטענתכם ״ומדוע תתנשאו על קהל ה׳⁠ ⁠״, האשמתם אותי ואת אהרן בחטא הגדול ביותר כלפי ה׳: שימוש לרעה בשמו ובתוקף מרותו של ה׳ עבור מטרות אנוכיות שאפתניות. לטענתכם, כל מעמדנו הוא מרד בה׳ ועבירה על רצונו. טענה זו תשוב במשנה תוקף על ראשכם וראשי שותפיכם לקשר. הם אינם שבעי רצון בכך שהם עַם מִקדש ה׳, לא די לכם בכך שאתם משרתים במקדש למען העם. אלא אתם גם רוצים להיות כהנים בתוך המקדש; וכך אתם מורדים בציוויים שניתנו לא על ידינו אלא על ידי ה׳. אתם אלה ״הנעדים על ה׳⁠ ⁠״: קשרתם קשר למרוד בה׳. ״הִוָּעֵד״ מציין תמיד הצטרפות יחד לצורך מטרה משותפת. כך גם ״מועד״ (עיין פירוש, שמות יב, א–ב; כה, כב). מכאן גם ״עדה״: ציבור המאוחד על ידי ייעוד משותף. ולפיכך גם כאן, סיעת קרח המאוחדת ברוחה ובמטרותיה, היא ״עדה״. החטא אינו טמון ב״הִוָּעֵד״ וב״עדה״, אלא בכך שהם נקהלו יחד ״על ה׳⁠ ⁠״. ואהרן וגו׳ – כיוונתם את תרעומתכם גם כלפי אהרן, אך אין לכך כל יסוד. הוא על כל פנים אינו ראוי לאיבתכם. הוא קיבל את מעמדו אך ורק בציוויי, שהעברתי לו בשם ה׳. ואם יש כאן אשֵם, אני לבדי נושא באשמה. תלִונו – עיין פירוש שמות טז, ז. הכתיב הוא ״תלונו״, והקרי הוא ״תלינו״: ביסודו של דבר, הם התכוונו רק לטובת עצמם, הם היו ״נלונים״. אולם זאת לא הבליטו. אלא הם הסיתו לאי שביעות רצון כללית, הם היו ״מלינים״, ובכך ביקשו להסתיר את התלונה האנוכית שלהם. (יב) וישלח וגו׳ – כבר הערנו שנראה שדתן ואבירם היוו סיעה בפני עצמה בתוך קנוניית קרח. מרדו של קרח היה בעיקר נגד מעמד הכהונה של אהרן; הוא כוּון רק בעקיפין כלפי מעמדו וכוחו של משה, המקור והתמיכה של מעמד אהרן. מאידך גיסא, דתן ואבירם מרדו ישירות במשה; מטרתם הייתה להפסיק את מנהיגותו המדינית. האיבה למשה – הישירה או העקיפה – הייתה הדבק שאיחד את שתי הסיעות. משום כך רצה משה לדבר עם דתן ואבירם בפני עצמם, אך הם השיבו: ״לא נעלה״. במענה זה הם ביטאו, בעוקצנות בוטה, את כל השנאה שרחשה בלבם. ״שלח לקרא ל⁠־״ אינו מורה על צו שיצא מפי ממונה שמעליו; אין כאן הזמנה למשפט או להבהרה, אלא הזמנה ידידותית (השווה להלן כב, ה,כ,לז; שמות ב, כ; לד, טז; שמואל א׳ טז, ג; מלכים א׳ א, יט ועוד). אולם ״עלה״ מציין לא רק הליכה למקום יותר גבוה, אלא גם הליכה למקום רם וחשוב, לאדם שתופש עמדה גבוהה, לאיש רם מעלה, ובייחוד הוא מורה על הליכה לבית דין: ״ועלתה יבמתו השערה״ (דברים כה, ז), ״וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר״ (רות ד, א). משה קרא להם בדרך ידידותית וביקש מהם לבוא אליו. אך הם פירשו את קריאתו כציווי וכפקודה, וענו: לא נעלה אל ה״אדון״! הווי אומר, לא נקבל ממנו פקודות. לא כל הימנו להורות לנו לבוא אליו. אין לו זכות לתת פקודות. (יג) המעט וגו׳ – כבר גרמת לנו נזק רב בהוציאך אותנו ממצרים, ״מארץ זבת חלב ודבש״. האם לא די בכך שהעלית אותנו ממצרים (״עלייה״ – הווי אומר, תוך הבטחה להביאנו אל ארץ טובה עוד יותר, או משום שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות) כדי למות כאן במדבר – ברוע גזירתך האחרונה – עד שעכשיו גם ״תשתרר״ וגו׳? שלושת השרשים ״שׂרה״, ״שׂור״ ו״שׂרר״, דומים מאד בהגייתם, אך שונים במשמעותם. כל השלושה מורים על שלטון. ״שׂרה״ מציין שלטון מצד עוצמתו של כוח יותר עליון. ״שׂור״ מציין מנהיגות על ידי השפעה מוסרית הקובעת את קנה המידה עבור האחרים (עיין פירוש, בראשית יז, טו). ״שׂרר״ – הקרוב ל״סרר״, מרי בלתי ניתן לשליטה – מורה על עריצות שרירותית שאינה נכנעת למרות של חוק. זאת המידה שהם פוסלים בה את משה, והם אפילו מביאים הוכחה לכך: הביטו וראו, הוא מרשה לעצמו לצוות עליהם לבוא, אף על פי שאין לו כל זכות לעשות זאת! (יד) אף לא וגו׳ נראה כחוזר על טענת ״להמיתנו במדבר״ שבפסוק הקודם: על כל הדור שיצא ממצרים נגזר למות במדבר מבלי לראות את הארץ המובטחת. אולם טענה זו כבר נאמרה, ובוודאי שפסוקנו לא צריך לפתוח כאן בתיבת ״אף״, המורה על דבר נוסף, שכן הוא אינו אלא חזרה על האמור כבר. אלא יש לפרש את פסוקנו באופן הבא: עלינו, הדור שיצא ממצרים, כבר הבאת צרה גדולה בזה שהפרת את דבריך. עזבנו את הארץ הטובה, ועתה אנו הולכים למות במדבר. ולגבי הבטחתך הנוספת שבנינו יירשו את הארץ המובטחת, אף על פי שאנחנו עצמנו לא נזכה לכך – גם בהבטחה זו איננו מאמינים, ולא משנה עד כמה תדבר עמנו בלשון חלקות על ירושת שדות וכרמים, ותיתן מצוות הנוגעות אליהם (כגון לעיל [טו, ב,יח], מיד לאחר הגזירה שימותו במדבר). למרות שאתה מבטיח לנו ״נחלת שדה וכרם״ ואף ״נותן״ אותה [״ותתן לנו״] במילים (השווה בראשית א, יז; להלן כ, יב ועוד), הרי למעשה טרם הבאת אותנו אל הארץ. הבטחתך לגבי הבנים תתבדה, כדרך שהבטחתך לאבות התבדתה. ״העיני״ וגו׳: האם סבור אתה שתוכל לעוור אותנו, עד שלא נראה דברים כהווייתם? הספורנו בפירושו מבאר ״ותתן לנו״ וגו׳ בדרך דומה. (טו) ויחר וגו׳ – ״בער״ בקרבו ופגע בו עמוקות, שהם העזו לדבר אליו כך; שכן הם האשימו אותו שניצל את מעמדו למשול בשרירות לב וללא חוק ומשפט. אל תפן אל מנחתם – בנסותנו להבין משפט זה, אנו נתקלים בקשיים רבים. ה״מנחה״ הנזכרת כאן לא יכולה להיות הקטורת שתוקטר למחרת על ידי קרח ועדתו, שכן כפי שכבר אמרנו דתן ואבירם לא נטלו כל חלק בהקטרה זו. אלא לדעתנו יש להבין ״מנחה״ זו באופן הבא: קרח והחמישים ומאתיים איש מרדו ישירות בה׳, שכן הם חלקו על עבודת הקרבנות במקדש הנעשית על ידי אהרן במצוות ה׳. ביהירותם ניתקו עצמם מעבודת הקרבנות שהיא באמת ביטוי ההכנעה לה׳, ובעזות מצחם היו מוכנים להקטיר לה׳ קטורת מלבם. דתן ואבירם לא נטלו כל חלק בבחינה זו של המרד, הנוגעת לענייני הכהונה. הם לא חטאו ב״מנחתם״. בכל הנוגע ל״מנחתם״ הם ניצבו עדיין על היסוד המשותף לכלל האומה; לגבי ״מנחתם״, סמל הכנעתם לה׳, הם היו קשורים כראוי לקרבן הציבור של האומה במקדש. הם לא ביקשו לחטוף את הכהונה לעצמם ולעשות מעשי כהונה. ואף על פי כן, ״אל תפן אל מנחתם״: על אף שלא חטאו בביטוי הסמלי של הכנעתם לה׳, הרי שבהתנהגותם המעשית הייתה הפרה רבת⁠־צדדים של ההכנעה שיש להראות כלפי ה׳. שכן הם האשימו את משה בכך שלא יכלו לבוא אל הארץ שהובטחה להם, והטילו ספק מתוך לעג האם ייכנסו לארץ בעתיד. בכל דבר שהתרחש הם ראו רק את חוסר האונים של משה, המסווה את כישלונו בחטא מדומה של העם. כך הם הציגו את משה כבדאי חסר מצפון המרמה את עמו, ובה בעת גם האשימו אותו ברדיפה אחר כוח השלטון ובעריצות גסה. נמצא, שלדעתם, כל שליחות משה הייתה רמאות שפלה, שכן הם כפרו בכך שהוא נשלח על ידי ה׳, וגם כפרו בכל הקשר המיוחד של ה׳ עם ישראל, שהפך למציאות קיימת על ידי שליחות זו. בכך הם הכריזו, שעד כמה שהדבר נוגע אליהם, כל יסוד התורה, המקדש והקרבנות בטל ומבוטל, ושוב אין כל משמעות לעדות שניתנה למשה אודות התורה שנתגלתה לו; אין עוד כל משמעות לקרבנות המוקדשים למקדש התורה. נמצא שדתן ואבירם נמנעו מלהצטרף למקריבי הקטורת – לא משום שהם [דתן ואבירם] הכירו במקדש האמיתי ובקרבנותיו, אלא אדרבה, משום שהם דחו אותם לגמרי. לפיכך ״אל תפן אל מנחתם״! ייתכן שתפיסה זו מונחת ביסוד הביאור שניתן בבמדבר רבה (יח, י) לפסוק זה: ״כך אמר משה לפני הקב״ה, רבונו של עולם יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו שנאמר ׳מלבד עולת התמיד ומנחתה׳ (במדבר כט, יט), והיתה של כל ישראל קריבה, הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ואל תאכלנה״. לא חמור אחד מהם נשאתי וגו׳ – אילו פגמתי את אופיי על ידי שהייתי מראה אפילו שמץ של בקשת טובה עצמית או עריצות, הרי שהייתה להם הזכות לא רק להטיל ספק ביסוד האלוקי של שליחותי, אלא לכפור בו ישירות. השלוחים שלך חייבים להיות נקיים ללא רבב במידותיהם האישיות. אינך שולח אדם שיש בו נטייה קלה ביותר לחוסר יושר או לעריצות. טהרת המידות היא הדבר הראשון הנדרש משלוחיך. אך איני ראוי להאשמה שאני ערערתי את אמון העם בשליחותי על ידי שרירות לב ועריצות. לא רק שלא העמסתי על אף אחד מן העם משא כבד מדי, אלא שגם לא נתתי דבר משלי על אחת מבהמות משאם, ומעולם לא עשיתי רעה ביודעין או בשרירות לב לאחד מהם. משמעות ״נשאתי״ כאן מוטלת בספק. מצאנו ״נשא״ במובן של ״לקיחה״: ״וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר״ (שמואל א יז, לד), ״נֹשֵׂא אֶת⁠־פַּתְ⁠־בָּגָם״ (דניאל א, טז). אולם ״מַשְׂאֵת״ היא מתנה, בדרך כלל מתנה כדי להראות כבוד (בראשית מג, לד; ירמיהו מ, ה; אסתר ב, יח). ״משאת״ היא גם מס שמשלמים לרמי מעלה – במובן של ״תרומה״ כבמתנת מחצית השקל למקדש: ״אֶת⁠־מַשְׂאַת משֶׁה עֶבֶד⁠־ה׳⁠ ⁠״ (דברי הימים ב כד, ו,ט). לפיכך גם כאן, ״נשא״ יכול להתפרש: לתבוע תשלומי חובה. לא העליתי אפילו תביעה שמגיע לי להשתמש בחמור. כתרגום אונקלוס: ״לא חמרא דחד מנהון שחרית״. ״לא חמור אֶחָד מהם נשאתי״: לא לקחתי שום חמור של אחד מהם. ״ולא הרעתי את אַחַד מהם״: גם לא עשיתי רעה לאף אדם מיוחד ביניהם, אשר היה ראוי לכך לפי התנהגותו (עיין פירוש, בראשית ג, כב). (טז) ויאמר וגו׳ – ההוראות בפסוקים ו–ז ניתנו רק על תנאי: זה מה שהיה עליהם לעשות אילו רצו למסור את טענותיהם להכרעת ה׳. כאן, חוזר משה על הוראות אלה באופן מוחלט. לאחר שנסיונותיו לא השיגו כל תוצאות, הוא אומר לקרח: מאחר שאינכם מקבלים תוכחת בשר ודם, ״היו לפני ה׳⁠ ⁠״ ושטחו לפניו את טענותיכם; העֵזו להציג את דרישותיכם לפני ה׳, כדי שיכריע בינך ועדתך לבין אהרן. (יז) וקחו וגו׳ – בהקרבת הקטורת הם יטענו את טענתם לכהונה לפני ה׳. אהרן גם הוא נזכר כאן, אלא שהחמישים ומאתיים איש יעמדו לחוד, ואילו קרח יועמד לצד אהרן. שכן הייתה כאן טענה כפולה שלגביה פסק הדין צריך להינתן: הם טענו שלכל האומה יש זכות שווה לכהונה, ושכולם ראויים לה במידה שווה. טענה זו תוכח על ידי החמישים ומאתיים מקריבי הקטורת. אולם בנוסף הם טענו, שאם הכלל חייב להיות מיוצג על ידי אדם אחד המשרת בכהונה לפני ה׳, לא צריך שדווקא אהרן ימלא תפקיד זה; אלא גם קרח ראוי לכך. טענה זו תועמד במבחן על ידי הופעת קרח לצד אהרן. ונתתם עליהם קטרת וגו׳ – לאורך כל הפרשה הזאת – כאן ובפסוק יח וכן לעיל בפסוק ז – הכתוב אינו מדבר על נתינת הקטורת על האש אלא על נתינתה על המחתות. דבר זה בולט, שכן בקטורת נדב ואביהוא (ויקרא י, א), ובהקטרה הרגילה של יום הכיפורים (שם טז, יב–יג), ניתנת הקטורת על האש. נאמר שם: ״ויקחו וגו׳ איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת״, וכעין זה: ״ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו׳ ונתן את הקטרת על האש״, ואילו כאן נאמר: ״קחו לכם מחתות וגו׳ ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת וגו׳ וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת וגו׳ ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת״. ברור אפוא, שהכתוב מדגיש כאן את המחתות, המייצגות את האישיות המביאה אותם. אצל נדב ואביהוא האנשים היו כשרים לשרת, לפיכך גם הכלי שבידם – המחתה – היה כשר לעבודה; אולם הקרבן היה שלא כדין, הוא היה ״אש זרה״ משום שהיה ״אשר לא צוה אתם״: הם בדו אותו מלבם על פי שיקול דעתם הסובייקטיבית. אבל כאן, צד הפסול אינו טמון בקרבן עצמו, שכן אהרן הביא אותה קטורת ממש. ייתכן שהייתה זאת הקטורת הרגילה שחייבים להביא כל בוקר, אף על פי שקטורת זו הייתה צריכה להיות מוקטרת על מזבח הזהב. מכל מקום, צד הפסול היה באנשים שבאו עם מחתותיהם וראו את עצמם כשרים לכהונה. לכן מדגיש הכתוב את המחתות: העֵזו לבוא ומחתותיכם בידכם, והקטירו קטורת לפני ה׳. זהו המבחן שלכם. לפיכך אנו מוצאים גם בעת עשיית המבחן, שכינוי השם בסוף התיבה, המוסב על המחתות [שהן לשון נקבה], בא שלוש פעמים בלשון זכר: ״ונתתם עליהם״, ״ויתנו עליהם״, ״וישימו עליהם״. זהו רמז למרי וליהירות שבמעשה. גם כשהכתוב מזכיר את נתינת האש, הוא אינו אומר ״ויתנו בהם״ – כבפסוק ז לעיל – אלא ״ויתנו עליהם אש״. נמצא שהמחתות אינם כלי קיבול לאש, אלא הם הבסיס שעליו יעזו להביא את הקרבן. לכן הכתוב גם אינו מזכיר את מספר האנשים, אלא את מספר המחתות, ״חמשים ומאתים מחתת״, כאילו בא לומר: כך וכך אנשים, כך וכך כהנים. זהו האופן החריף ביותר להביע את התביעה לזכויות שוות. (יט) ויקהל וגו׳ – קרח היה בטוח בעצמו עד למאוד; הוא כנראה שכח באופן כה מוחלט את אמיתות הקשרים עם ה׳ שהוטלו כאן בספק, עד שאפילו ברגע הגורלי של ההכרעה, קרא לכל האומה להתאסף תחת דגלו ולחזות בניצחונו – אלא אם כן נניח שסיבת קריאתו לכל האומה הייתה, כדי לכפות את רצונו בכוח ההמונים, מבלי להמתין להתערבות שמיימית. על כל פנים, התקהלות המונית זו הייתה מכוונת נגד משה ואהרן; ולפיכך, כל אלה שבאו הראו בעצם היותם שם שהם עומדים לצדו של קרח. (כא) הבדלו וגו׳ – כפי שכבר הערנו על פסוק יט, בעצם היותם שם, הם עמדו לצדו של קרח. לפיכך גם הם היו שותפים לחטא. הכתוב אומר במפורש ״ויקהל עליהם״, ללמדנו שהם נקהלו ״על משה ואהרן״. (כב) ויפלו וגו׳ א⁠־ל אלקי הרוחת וגו׳ – גלוי וידוע לפניך כמה נקל להסית את ההמונים על ידי נאומים דמאגוגיים; ושאדם כקרח, העולה עליהם ברמתו השכלית, והנהנה עד כה מאמונם המלא, עלול לרמותם ולהסיתם לעבירה. ככלל, כאשר ההמונים עושים עבירה, אשמים בכך באמת רק קומץ מסיתים העומדים מעל השאר. אם לאחר מכן מתערבות רשויות בשר ודם, הרי שלעתים קרובות ההמונים המוסתים שאשמתם קטנה יותר עשויים לסבול, בעוד שהמסיתים האשמים באמת יוצאים ללא עונש. אך אתה ״א⁠־ל אלקי הרוחת לכל בשר״: מאחר שאתה הא⁠־ל הכל⁠־יכול, הרי בכוחך להעניש כל מי שאשם; ומכיוון שאתה ״אלקי הרוחת לכל בשר״, אתה יודע בחכמתך איך לקבוע מיהו האשם באמת. האיש אחד וגו׳ – רק קרח הוא האשם, ואילו העם המוסת – בדין הוא שיקבל את מחילתך. כבר הערנו כמה פעמים (כגון פירוש, בראשית יח, כג–ל; שמות לב, יד; לג, יב–כג), שכאשר ה׳ מעורר את משה להתחנן בעד העם, הוא עוזר לו להבין את דרכי הנהגתו; הוא מרומם את דעתו, כביכול, לחשוב ברוח ההשגחה העליונה. (כד) העלו וגו׳ – על ידי פרישה זו הם ינתקו עצמם מן המורדים ובכך יכפרו על החטא שעשו – ״הִקָּהֵל על משה ואהרן״. (כה) ויקם וגו׳ – דתן ואבירם – יותר מכל שאר המורדים – פגעו בכבודו של משה ישירות, אך משה עושה מאמץ מיוחד להציל דווקא אותם ומנסה עד לרגע האחרון ממש להביאם להרהר בתשובה. (כז) נצבים – עומדים ומתריסים, בקומה זקופה. (כח) את כל המעשים האלה מתייחס כנראה לכל מעשיו הקודמים, ולא רק לדברים המסוימים שהמורדים הזכירו: העלאת אהרן לכהונה, והגזירה שדור יוצאי מצרים ימות במדבר. (כט) אם כמות וגו׳ – ״מות כל אדם״ הוא מוות טבעי, הבא כתוצאה מכך שכל אדם הוא בן תמותה. ״פקדת כל אדם״ היא מוות ״טבעי״ הבא כתוצאה מאירוע מיוחד שיש בכוחו להמית – כגון מוות בחרב, ברעב, באש, במים. גם אירועים אלה מתרחשים על פי חוקי הטבע, המוסדרים והקיימים על ידי רצון ה׳; שכן גזירת ה׳ מזמנת או מפקירה את האדם להשפעת סיבות טבעיות אלה. גם מוות מסוג זה הוא ״פקדת כל האדם״: הוא אירוע שאינו נמצא מעבר לתחום של אותם מצבים שגם כל שאר בני האדם נתונים להם במהלך הטבעי של הדברים. כל האירועים הקרויים ״טבעיים״, המתרחשים על פי הסדר הטבעי של העולם, מתרחשים רק על ידי רצון ה׳, שכן ה׳ ייסד את הסדר הטבעי של העולם, וסדר זה פועל רק כל עוד ה׳ חפץ בו. בנוסף, האדם נתון להשגחתו הפרטית של ה׳, הקובעת את גורלו לחיים או למוות, להצלחה או לכישלון, ושום דבר קטן או גדול לא קורה לו – אפילו ב״מהלך הטבעי של הדברים״ – אלא אם כן רצונו הקדוש של ה׳ גזר זאת עליו. לפיכך, גם אם ״כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם״, הרי שמוות כזה וגורל כזה יקיימו את מאמרו הישיר של ה׳. ואף על פי כן, מוות כזה וגורל כזה אינם מהווים אישור לשליחותו האלוקית של משה. שכן אותה שליחות מבוססת על התערבות ה׳, הנעשית בדרך שמעבר למהלך הטבעי של הדברים; ושעל ידה ה׳ מגלה עצמו במידת שם הוי״ה, המעיד שהוא עומד בחירות ״אישיותו״ מעל לסדר העולם. שליחות זו מעידה שסדר העולם נובע מה׳ וקיים על ידי ה׳. כל הנמצאים צריכים לו אך הוא אינו צריך להם. ה׳ אינו רק ״אלוקים״, אשר ברא וסידר את העולם פעם אחת. אלא הוא ״ה׳⁠ ⁠״: יש בכוחו לחדש בכל עת עתיד חדש שאינו תלוי בעבר, ולמען האדם הוא מוכן להפעיל את כוחו הפועל בחירות, שכן הוא נפח באדם את נשמת החיים מאישיותו וחירותו שלו. בכך הוא ברא את האדם בצלמו, וכך נעשה האדם לנפש חיה, בעל חירות ואישיות. האדם, שנברא בצלם בוראו, חייב לשחרר עצמו בחירות מוסרית מהכוח הכופה של הסיבות הטבעיות בעולם, והוא חייב להכיר את רצון ה׳ ולעשות את רצון ה׳ בחירות. באותו מחוז שהאדם קורא ״עולמו״, עליו לעבוד את ה׳ עלי אדמות, ולרומם את עצמו ואת עולמו אל תחום החירות המוסרית⁠־אלוקית. על ידי שליחות משה, ביקש ה׳ להתחיל את חינוך האנושות. שליחות זו נועדה להחזיר את האדם אל ה׳, כדי שיזכה לחירות מוסרית (עיין פירוש, שמות ו, ג). שליחות משה – וכן כל דבר ה׳ הנשלח אל האדם – היא מעשה של אישיות ה׳ הפועלת בחירות. לפיכך, האישור לשליחות זו יכול לבוא רק על ידי אות ומופת המעידים על אישיות בת⁠־חורין זו. לכן ״אם כמות כל האדם וגו׳ לא ה׳ שלחני״. אולם: (ל) ואם בריאה וגו׳ – אם מותם יבוא על ידי בריאה חדשה המכריזה שה׳ הוא הוי״ה, אשר בשמו הופעתי ופעלתי, הרי ש״וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה׳⁠ ⁠״. אתם תדעו שאנשים אלה הכופרים בכך שה׳ שלחני, כפרו בממשלת ה׳ הפועל בחירות, וכפרו בכל מעשיו. (לב) ואת כל האדם אשר לקרח – לפי פסוקים יז–יט, קרח היה עם מקריבי הקטורת [אשר מתו באש (פסוק לה)], ואם כן לכאורה הוא לא נכלל בין אלה שמתו באופן המתואר כאן. אולם להלן (כו, י) נאמר: ״ותפתח הארץ וגו׳ ותבלע אתם ואת קרח״ וגו׳, ולפי זה גם קרח מת על ידי בקיעת האדמה תחתיו. לפיכך ישנן במסכת סנהדרין (קי.) דעות שונות באיזו פורענות הוא מת, האם בבלועין או בשרופין. ויש שם דעה אחת, שקרח – כמי שהתחיל את כל האסון – הוכה בשניהם. (לג) ותכס וגו׳ ויאבדו וגו׳ – הארץ סגרה עליהם באופן שלא נשאר כל זכר למפלתם, וכך הם אבדו לחלוטין מתוך הקהל. (לה) ואש יצאה וגו׳ – בה בעת שהאדמה נבקעה במחנה, נהרגו מקריבי הקטורת על ידי ״אש מאת ה׳⁠ ⁠״. האש, אשר בזמנים אחרים אכלה את קרבנות, אכלה הפעם את המקריבים.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144